שמעו את אביטל רובין, בתו של דוד, מספרת מה המשמעות של חיים בצל הטרור.
לילה אחד לפני שלוש שנים, כשרחל הייתה רק בת שמונה, אביה לקח אותה לנסיעה קצרה. כשהתקרבו לפאתי שילה, שקט הלילה התפוצץ סביבם באחת.
כדורים של מחבלים מוסלמים קרעו את רכבם. אביה של רחל קרס במושבו. היא צרחה – אך צרחותיה של הילדה היקרה נקטעו כעבור רגע, כאשר כדור פגע בראשה. בתוך שניות, השתרר שוב שקט מוחלט.
אביה של רחל נהרג באותו לילה. היא שרדה – אך חייה התנפצו. לאחר סדרת ניתוחים שגופה נזקק להם, הטראומה של אותו לילה המשיכה לרדוף אותה. חרדה עזה מחצה את רוחה. היא פחדה להירדם – וכאשר סוף־סוף נרדמה, הייתה מתעוררת בבכי עד שאמה הייתה מגיעה אליה.
אך בזכות התוכניות הטיפוליות, החינוכיות והחווייתיות שלנו – רחל שוב מחייכת. רוחה הפגועה הולכת ומחלימה, יום אחר יום. היא מתחילה להשיב לעצמה את הילדות שנגזלה ממנה ברגע אחד נורא לפני שלוש שנים.
כפי שאמה אומרת:
מחבל אחד הרס את חייו של אהרון כשהיה רק בן חמש. באותו יום, אחיו הגדול עמד מחוץ לבית הספר שלו עם קבוצת חברים, מצפון לשילה. לפתע, ללא כל אזהרה, מטר יריות קטע את חייהם של שלושה מהנערים – ביניהם אחיו של אהרון.
גם אם אהרון לא היה שם כדי לראות זאת, חייו השתנו באותו יום ללא היכר. הוא היה שבור לחלוטין. הילד השקט והנוח הפך לפתע לילד עם התפרצויות זעם כלפי הוריו וחבריו, וסבל מבעיות ריכוז קשות בבית הספר.
ואז הוריו של אהרון הביאו אותו אלינו. לאט־לאט, יום אחר יום, החל אהרון להראות סימנים של חזרה לעצמו – גם אם הצלקות נותרו עמוקות. התקפי הזעם פחתו, והוא שוב מצליח להתרכז בלימודים.
כיום אומרת אמו של אהרון:
דני בקושי בן 11, אך הוא קטן כל כך לגילו, שקל לטעות ולחשוב שהוא בן שמונה – אולי אפילו צעיר יותר. הוא כמעט ואינו מדבר, וממעט לתקשר. דני עבר יותר ממה שילד בגילו אמור אי־פעם לחוות.
היה לו – או נכון יותר, יש לו בליבו – אח גדול בשם שמואל, שאותו אהב בכל מאודו. הוא העריץ אותו בכל דרך, ושמואל היה הגיבור שלו.
בערב אחד בחודש יוני, שמואל עמד בתחנת אוטובוס והמתין לחזור הביתה לשילה. בעודו משוחח עם אדם שעמד לצדו, מחבל מתאבד קפץ מרכב מעבר לרחוב. בעיניים פראיות הוא רץ אל עבר תחנת האוטובוס העמוסה, דחף שוטר מג״ב שניסה לעצור אותו – ותוך שניות פוצץ את עצמו. שמואל נהרג במקום.
מרגע שדני שמע על כך, הוא נסגר בתוך עולם משל עצמו. האבל והכאב היו שוברי לב. הילד הקטן ישב שעות ארוכות בשקט מוחלט, לבד.
עד שגן החיות הטיפולי של קרן שילה לילדי ישראל נכנס לחייו.
מרגע שדני החל לגעת בבעלי החיים ולהחזיק בהם, חלק מהכאב שבתוכו החל אט־אט להתפוגג. במקום לשבת לבדו שעות ארוכות, הוא התחיל להגיע לגן החיות בכל בוקר בשעה 7:30 – הראשון להגיע. הוא החזיק ארנבים, ציפורים ובעלי חיים נוספים, גופו נרגע במגע איתם, ורגשותיו החלו להיפתח.
גן החיות הטיפולי שינה את חייו של דני. ברור שהוא עדיין מתגעגע לאחיו – וזה לעולם לא ישתנה. אך דרך בעלי החיים, ובזכות הכישורים של המטפל המסור שעובד עמו, הוא מצא דרך לשחרר חלק מהייסורים, להתמודד עם האימה שלא הצליח להשתחרר ממנה קודם – ולהתקדם לעבר עתיד טוב ובהיר יותר.
אני רוצה לתרום עם הכרת מס מ:
ללא צורך בהכרה * no exemption
